מערכת הבית המשפטיבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, קבע בימים האחרונים כי עובד עצמאי העובד מביתו, ונפגע בתאונת דרכים בדרכו הביתה, יכול וצריך לקבל הכרה מהמוסד לביטוח לאומי ככל עובד אחר שנפגע בתאונת עבודה! בואו לקרוא את פסק הדין המלא…
בקביעתו זו פסק בית המשפט שאין כל סיבה הגיונית ואין זה ראוי להפלות עובד עצמאי, שמשרדו ומקום עבודתו נמצאים בביתו, לעומת עובד אחר שמקום עבודתו מחוץ לביתו – במקום אחר.
לאור האמור, קבע בית המשפט כי יש להכיר בתביעתה של עדי סימון בר להכיר בפגיעתה שכתוצאה של תאונת דרכים כתאונת עבודה.
התובעת נפגעה בתאונה בעת שהיתה בנסיעה בדרכה מבית הספר של ילדיה, לכיוון ביתה שם היא עובדת למחייתה. תביעתה להכרה בתאונת הדרכים כתאונת עבודה על פי חוק, נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי ומכאן תביעתה שלהלן.
בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע
בל 25478-06-11
בפני כבוד השופט יוסף יוספי
נציג עובדים – מר יהודה דדון
נציג מעבידים – מר ראובן בצרתי
התובעת – עדי סימון בר – ע״י ב״כ עוה״ד: אסי דהן
נגד
הנתבע – המוסד לביטוח לאומי – ע״י ב״כ עוה״ד: מיכל כהן
פסק דין
1. לפנינו תובענה, במסגרתה מבקשת התובעת להכיר בתאונת דרכים אשר אירעה לה ביום 17.06.09 כפגיעה בעבודה.
התובעת עובדת בביתה כעצמאית, היא הסיעה את ילדיה לגן בבוקרו של יום עבודה, ומן הגן נסעה אל ביתה כדי להתחיל את יום עבודתה. בקטע זה של הדרך קרתה תאונת הדרכים. הצדדים נחלקו בשאלה אם תאונת הדרכים נחשבת כתאונת עבודה.
טענות התובעת
2. לטענת התובעת, היא עובדת עצמאית אשר עובדת בביתה. ביום 17.06.09 הסיעה התובעת את ילדיה לגן הילדים, ולאחר שהורידה אותם בגן, נסעה להתחיל את יום עבודתה בביתה. במהלך נסיעה זו התנגש ברכבה רכב אחר, והיא נפגעה.
3. כפי שהוכח, לתובעת היו שעות עבודה מוגדרות, והתאונה התרחשה בעת שהתובעת היתה בנסיעה כדי להתחיל את יום עבודתה בשעות הרגילות. בנוסף, בעת התאונה היתה התובעת בעיצומה של שיחת טלפון בדיבורית הרכב, שיחה עם הממונה עליה בעבודה, וזאת בנושאי עבודה.
4. הסעת ילדי התובעת לגן הילדים הינה פעולה נלווית לעבודה. לחילופין, בעת קרות התאונה היתה התובעת בשיחת טלפון בענייני עבודה, ולכן התרחשה התאונה תוך כדי עבודתה ועקב עבודתה.
5. אין להפלות את התובעת לרעה ביחס לעובדת עצמאית אחרת, שאינה עובדת מביתה. את אותו דין יש להחיל על שני סוגי העובדים, ובפרט בעידן המודרני, בו אימהות רבות עובדות מביתן. לפיכך, לאור הוראת סעיף 81 (ב) לחוק הביטוח הלאומי, יש לראות בתאונת הדרכים דנן כתאונת עבודה.
6. התובעת אומנם הגישה תביעתה לנתבע באיחור קל, אולם טענה זו לא נטענה במכתב הדחייה. בנוסף, הנתבע לא נפגע משיהוי זה, לאור זאת שהתאונה והנזקים תועדו בזמן אמת בצורה מלאה.
טענות הנתבע
7. הואיל ומעונה של התובעת ומקום עבודתה חד הם, הרי שאין לה דרך מהמעון לעבודה, וממילא אין סיכוני דרך. הרחבת הדרך לצורך ליווי ילדים לגן קיימת רק כאשר המעון ומקום העבודה אינם מצויים באותו מקום.
8. אין בעובדה שהתובעת שוחחה בטלפון בענייני עבודה בעת קרות התאונה, כדי להרחיב ולקבוע כי התאונה התרחשה תוך כדי ועקב עיסוקה במשלח ידה.
9. אין מדובר באפליה לרעה של אם עצמאית אשר עובדת מביתה, אלא באבחנה על בסיס נתונים שונים שקבע המחוקק.
10. אין מדובר בפעילות נלווית לעבודה, מאחר והפעילות לא היתה קשורה קשר ישיר לעבודה.
11. התביעה הוגשה לנתבע לאחר חלוף 12 חודשים מיום התאונה, ועל כן תהיה לכך השפעה לעניין הזכאות לתשלום דמי פגיעה, אם התביעה תוכר על ידי בית הדין.
הדין החל
12. חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ”ה – 1995 (להלן: “חוק הביטוח הלאומי”) מתייחס לנושא הנסיעה לעבודה במספר סעיפים, כפי שיפורט להלן.
סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר את המונח “תאונת עבודה” בהאי לישנא:
“תאונת עבודה – תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמיו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלוח ידו ועקב עיסוקו במשלוח יד.”
סעיף 80(1) לחוק מרחיב הגדרה זו, ביחס לדרך מן הבית לעבודה ולהיפך:
“חזקת תאונה בעבודה
80. רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם-
(1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו”.
להרחבה זו קיים סייג הקבוע בסעיף 81(א) לחוק הקובע כדלקמן:
“הפסקה וסטיה
81. (א) תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (4), (5) ו (7) של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, או, לענין פסקה (1) האמורה, בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי…”.
אולם, בעת שמדובר בהורה המלווה את ילדו לגן, חלה הרחבה כמפורט להלן:
“(ב) בנסיבות האמורות בפסקה (1) של סעיף 80 לא יראו כהפסקה או כסטיה של ממש, לענין סעיף קטן (א), אם עשה זאת המבוטח לאחת מאלה:
(1) כדי ללוות ילדו לגן ילדים או למעון ילדים או למקום אחר שהשר קבע כמקום שבו נמצא ילד לפי הסדר קבע או להשיבו משם;
(2) …”.
מן הכלל אל הפרט
13. נקדים אחרית לראשית, ונציין כי הגענו למסקנה לפיה דין התובענה להתקבל, מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.
14. העדויות ששמענו היו שתיים: התובעת והממונה עליה בעבודה. שתי העדות הגישו תצהירי עדות ראשית, ובדיון שהתקיים נחקרו אודות תצהיריהן. לאחר שמיעת העדויות, אנו מקבלים את שתיהן כמהימנות.
באשר לתובעת; התובעת העידה עדות אמיתית וכנה, ותיארה דברים כהווייתם. התובעת השיבה על כל שאלה שנשאלה בלא כחל ושרק, גם אם התשובה לא היתה נוחה עבורה. התובעת לא התחמקה מאף שאלה, והתרשמנו מעדותה כאמינה ביותר.
באשר לממונה על התובעת, גב’ אילה מהרי”ק; גם עדות זו היתה מהימנה ביותר. עדה זו היתה ממונה על התובעת בעבודתה, ועדותה שפכה אור על הדברים, וחיזקה את עדות התובעת. לאור האמור לעיל, אנו קובעים את התשתית העובדתית בהסתמך על שתי העדויות ששמענו, וזאת כמפורט להלן.
15. במועד הרלוונטי היתה התובעת אם לשני ילדים קטנים. התובעת עבדה כעצמאית בתחום פיתוח תוכניות לימוד, וזאת מול חברת “תוכן העניינים”. התובעת עבדה מביתה, שם ייחדה חדר לצורכי העבודה; חדר אשר כלל מחשב, שולחן עבודה וספריית לימוד מקצועית.
בכל בוקר נהגה התובעת לצאת מביתה יחד עם שני ילדיה, להסיע אותם לגן הילדים, ואחר כך לחזור לביתה כדי להתחיל את יום העבודה. הסעת הילדים לגן היתה חיונית, מאחר והתובעת לא יכלה לעבוד בעת ששני הפעוטות שהו עימה, וזאת היות והם הצריכו השגחה צמודה. שעת היציאה היתה שעה קבועה פחות או יותר, וכך גם שעת החזרה, לאחר הסעת הילדים לגן.
ביום 17.06.09 יצאה התובעת מביתה בשעת בוקר, כהרגלה מדי יום. התובעת הסיעה את ילדיה לגן הילדים, ולאחר שהביאה אותם אל היעד, נפנתה לחזור אל ביתה כדי להתחיל את יום העבודה. בעת שהתובעת היתה בנסיעה ברכבה מגן הילדים אל ביתה, התנגש ברכבה רכב אחר. התובעת נפגעה, ופונתה לבית חולים על ידי אמבולנס.
עוד יצוין, כי בעת התאונה היתה התובעת בעיצומה של שיחת טלפון עם הממונה עליה בעבודה, וזאת בענייני עבודה שוטפים. במהלך השיחה, שמעה הממונה את התובעת צועקת בבהלה “הוא נכנס בי”, והשיחה התנתקה. הממונה ניסתה להתקשר אל התובעת בשנית, והדבר לא צלח. רק מאוחר יותר הצליחה הממונה להתקשר לתובעת, ואז הבינה את יתר פרטי המקרה.
16. כפי שפורט לעיל, אלה הן עובדות המקרה כפי שעלו מן העדויות ומן הראיות. לאחר קביעת העובדות, יש להכריע בשאלות המשפטיות, ואת זאת נעשה להלן.
17. סעיפי החוק הרלוונטיים הם סעיף 80 בשילוב עם סעיף 81 (ב) לחוק הביטוח הלאומי.
כפי שפורט לעיל, מן השילוב של שני סעיפי חוק אלה עולה, כי הורה אשר יוצא מביתו, מלווה את ילדו לגן הילדים, ואחר כך נוסע לעבודתו, ובמהלך מסלול זה מתרחשת תאונה, הרי שתאונה זו תיחשב כתאונת עבודה.
השאלה הנשאלת היא, אם יש לראות את התובעת כהורה כזה. בשאלה זו נחלקו הצדדים, כפי שפורט לעיל.
לדעתנו, התשובה לשאלה הינה חיובית. היינו, יש לראות בתובעת כמי שהיתה בדרך לעבודתה, לאחר שהסיעה את ילדיה לגן הילדים.
אנו חיים בעידן מודרני, בו הורים רבים, אבות ואמהות, עובדים מביתם. הדברים היו שונים בעבר, בעת שדפוסי מקומות העבודה היו שונים לגמרי; באותם זמנים, היה ברור כי הורה יוצא מביתו בבוקר, מלווה את ילדו לגן, ואז נוסע למקום עבודתו, שהוא מפעל או משרד מסודר ורשמי.
העיתים נשתנו, ואיתן חלו תמורות בדפוסי מקומות העבודה. יותר ויותר הורים החלו לעבוד בביתם, דבר אשר התאפשר בזכות הטכנולוגיה שהתקדמה. כיום יכול הורה לעבוד מביתו, ובזכות אותה טכנולוגיה מתקדמת לתפקד כאילו ישב באחד מהמשרדים של הגוף עבורו הוא עובד.
אותו הורה נעזר באינטרנט, בשיחות וידיאו וכו’, ולפיכך פעמים רבות אינו נדרש לצאת מביתו. אם נקבע כי אותו הורה אינו מבוטח בעת שהוא מסיע את ילדו לגן הילדים בבוקר, בטרם יחל את יום עבודתו, אזי נפלה אותו לרעה ביחס להורים אחרים, אשר עובדים מחוץ לביתם.
ניקח לדוגמה מקרה בו הורה עובד כעצמאי, מתגורר בבניין דירות, באותו בניין יש לו דירת מגורים, ובבניין סמוך יש לו משרד נפרד. לית מאן דפליג, כי במקרה כזה לא היתה מתעוררת המחלוקת; שהרי, אותו הורה היה יוצא מביתו בבוקר, מסיע את ילדיו לגן, ומשם נוסע למשרדו, אשר שוכן בבניין סמוך לבניין מגוריו. וכעת ניתן דוגמה אחרת, של הורה שמשרדו שוכן באותו בניין בו שוכנת דירת מגוריו, אולם בחלק אחר של הבניין.
וכעת נעבור למקרה דנן, של הורה שמשרדו שוכן בתוך דירת מגוריו.
לדעתנו, אין להפלות לרעה הורה אשר משרדו שוכן בביתו. אותו הורה זכאי להיות מבוטח בעת שהוא מסיע את ילדו בבוקר לגן, ואחר כך נוסע להתחיל את יום עבודתו. ובנושא זה אין חשיבות לשאלה אם משרדו שוכן בתוך ביתו; באותו בניין אך ביחידה נפרדת; בבניין סמוך לבניין מגוריו; או בבניין רחוק יותר ממקום מגוריו.
כמובן שהדבר מעורר קשיים בקביעת העובדות; שהרי, בעת שהמשרד שוכן מחוץ לבית ההורה, קל יותר לקבוע את העובדות, ואין הדברים מתערבבים זה בזה.
דא עקא, קושי בקביעת העובדות אינו אמור להשליך על התוצאה ועל המהות. הקושי בקביעת העובדות נוצר לאור העידן המודרני, בו אין הפרדה מוחלטת בין מקום המגורים למקום העבודה, ואין להרשות לקושי זה להפלות לרעה הורה שמשרדו שוכן בביתו.
בהקשר זה נדגיש, כי במקרה דנן קבענו את העובדות כמפורט לעיל, והוכח בפנינו כי משרדה של התובעת שוכן בביתה, כי היא הסיעה את ילדיה לגן הילדים בבוקר, אחר כך נסעה משם כדי להתחיל את יום עבודתה, ואז התרחשה התאונה.
לפיכך, יש לראות בתאונה שהתרחשה כתאונת עבודה.
18. הנתבע טען בסיכומיו, כי הואיל ומעונה של התובעת ומקום עבודתה חד הם, הרי שאין לה “דרך” מהמעון לעבודה, ועל כן אין היא נכנסת בגדרי סעיף 80 (1) לחוק.
אין אנו מקבלים טענה זו. אכן, כל עוד התובעת נשארת בביתה, כמובן שאין משמעות למונח “דרך”. דא עקא, בעת שהתובעת יוצאת מביתה כדי להסיע את ילדיה לגן הילדים, הרי שיש לראות במסלול שהיא עושה משום “דרך” במובנו של סעיף 80 (1) לחוק. שהרי, התובעת יוצאת למסלול שהוא לב ליבו של סעיף חוק זה; מביתה לגן הילדים, ומגן הילדים לעבודתה. מסלול זה שעושה התובעת הוא אותה “דרך” הנזכרת בסעיף 80(1) לחוק.
כל קביעה אחרת תפלה את התובעת לרעה ביחס להורה אחר, שמשרדו שוכן מחוץ לביתו, גם אם במרחק מטרים ספורים, או אפילו באותו בניין. התובעת הינה מבוטחת של המוסד לביטוח לאומי, ובתור שכזו זכותה לקבל את הביטוח המתאים בעת שהיא מסיעה את ילדיה לגן הילדים בבוקר, ובעת שהיא נוסעת מהגן למקום עבודתה, גם אם מקום עבודתה שוכן בביתה.
הנתבע למעשה מתעלם מכך שיש לפרש דבר חקיקה על דרך של פרשנות תכליתית, ואין להיצמד למילותיו של החוק. שהרי, זה מכבר שבתי המשפט מפרשים את דברי החקיקה לאור התכלית החקיקתית.
ראה: ע”א 165/82 קיבוץ חצור נ. פקיד השומה רחובות, פד לט (2) 70.
” …האמצעי הלשוני אינו המקור היחיד שממנו למד הפרשן על המטרה. הוא רשאי ללמוד על המטרה מכל מקור (עובדתי או משפטי). הפרשן רשאי אפוא לצאת בכל מצב מגדרי האמצעי (הלשון) כדי לעמוד על המטרה (התכלית)”.
ראה: אהרון ברק, פרשנות תכליתית במשפט, מהדורת תשס”ג, עמ’ 136.
עת עסקינן בתחום הבטחון הסוציאלי, יפים דבריו של כבוד הנשיא (בתוארו דאז) סטיב אדלר, שנכתבו בהאי לישנא:
“מבחן התכלית בוחן את השאלה האם זכאי מבצע העבודה לזכויות המוקנות מכח משפט העבודה ומשפט הביטחון הסוציאלי עפ”י תכליתו של כל ענף בחוק הביטוח הלאומי ….”.
ראה: סטיב אדלר, היקף תחולת משפט העבודה – מכפיפות לתכלית, ספר מנחם גולדברג, 18.
במקרה דנן, קבע המחוקק כי הורה המלווה את ילדו לגן, ואחר כך נוסע למקום עבודתו, יהיה מבוטח במהלך מסלול זה, גם אם מדובר בהפסקה או בסטייה של ממש מהדרך המקובלת. בכך קבע המחוקק חריג, לכלל לפיו הפסקה או סטייה של ממש מהדרך המקובלת יביאו לכך שאותו הורה לא יהיה מבוטח.
תכלית החקיקה הינה פשוטה; הורים רבים מסיעים את ילדיהם לגן בתחילת יום העבודה, ופעמים רבות הגן אינו נמצא על מסלול הדרך המקובלת למקום העבודה. לפיכך, אם נשלול מהם את הכיסוי הביטוחי במהלך מסלול זה, הרי שהורים רבים לא יהיו מבוטחים במשך תחילתו של יום העבודה.
למעשה, המחוקק קבע שהורה המסיע את ילדו לגן בתחילת יום העבודה יהיה מבוטח; וזאת בלי קשר למיקום הגן ביחס למקום העבודה.
אם נחיל את תכלית החקיקה על המקרה דנן, הרי שיש לקבוע כי התובעת היתה מבוטחת בעת קרות התאונה. שהרי, התובעת הסיעה את ילדיה לגן, ומשם נסעה להתחיל את יום עבודתה. ומאחר ואנו מפרשים את החוק בהתאם לתכליתו, אין לדרוש כי מקום העבודה יהיה מחוץ לבית.
בדרך זו של הפרשנות התכליתית, אנו מגשימים את תכלית החקיקה, ואף מתאימים את הפרשנות לעידן המודרני, בו הורים רבים עובדים במשרד השוכן בביתם.
גם מפסיקת בית הדין הארצי לעבודה עולה, כי יש לפרש את דבר החקיקה בהתאם לנסיבות בכללן, ויש למנוע תוצאה חסרת הגיון פנימי, שהרי אין לייחס למחוקק תוצאה שכזו.
ראה: עב”ל 639/09 ורדה גורדון נ’ המוסד לביטוח לאומי (מיום 7.7.11).
19. הנתבע טען, כי מהודעת התובעת לחוקר המוסד עלה, כי התובעת החלה את יום עבודתה עוד לפני לקיחת הילדים לגן.
אין אנו מקבלים טענה זו, ואנו מקבלים את גירסת התובעת, לפיה אין הדברים נכונים, וכי היא טרם החלה את יום עבודתה בעת שלקחה את ילדיה לגן. התובעת העידה, כי כל שעשתה בטרם הסעת ילדיה לגן היה לקרוא שדרי מייל בכתובת המייל הפרטית שלה, ואנו מקבלים עדות זו.
לפיכך, אין מקום לדון בשאלה מה היה דינה של התאונה שקרתה, לו התובעת אכן היתה קוראת שדרי מייל הקשורים לעבודתה בטרם הסיעה את ילדיה לגן.
20. באשר למועד הגשת התביעה לנתבע; התובעת הגישה את התביעה לנתבע לאחר שחלפו 12 חודשים מיום התאונה.
הנתבע לא דחה את תביעתה בנימוק זה, ולפיכך לא הופיע הנימוק במכתב הדחייה. בכתב ההגנה הופיע נימוק זה כטענת הגנה. בסיכומיה טענה התובעת, כי אין לאפשר טענת הגנה אשר לא הופיעה במכתב הדחייה. בסיכומי הנתבע לא חזר הנתבע על טענה זו כטענת הגנה, ורק טען כי אם תתקבל התובענה, אזי מועד הגשת התביעה לנתבע ישפיע על הזכאות לתשלום דמי פגיעה.
לפיכך, אין צורך לדון בנושא זה. אך מובן הוא, כי התובעת תקבל את זכויותיה בהתאם להוראות החוק, לרבות בכל הקשור לתשלום רטרואקטיבי.
21. התובעת טענה, כי בעת שהתרחשה התאונה היא היתה בעיצומה של שיחת טלפון בנושאי עבודתה, וכי לפיכך עסקינן בתאונת עבודה.
לאור מסקנתנו כאמור לעיל, אין מקום לדון בטענה זו. עם זאת, נציין כי בפסק דיננו זה אין משום הרחבה כללית של גבולות הביטוח לעובד, אלא אך קביעה המתייחסת למסלול של הסעת הילדים לגן ואחר כך נסיעה למקום העבודה, השוכן בבית המבוטח.
אין אנו קובעים, כי עובד עצמאי מבוטח בכל שעות היממה, בכל מקום בו הוא שוהה. בהקשר זה נציין, כי עובד עצמאי המנהל שיחת טלפון בנושאי עבודתו, אינו מבוטח באופן אוטומטי, ויש לבדוק את הנסיבות בכללותן. למשל, אם אותו עובד שוהה בחופשה, והוא מנהל שיחת טלפון בנושאי עבודתו, אך נהיר הוא כי אין הדבר הופך כל תאונה המתרחשת בזמן השיחה לתאונת עבודה.
אחרית דבר
22. לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי התאונה שהתרחשה ביום 17.06.09 הינה תאונת עבודה.
לפיכך, מתקבלת התובענה.
23. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך כולל של 3,000 ₪, בתוך 45 ימים מהיום.
24. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מקבלת פסק הדין.
25. פסק הדין ישוגר לצדדים בדואר.
יוסף יוספי 54678313-/ ניתן היום, י’ אלול תשע”ב, 28 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.
נציג עובדים – מר יהודה דדון יוסף יוספי, שופט נציג מעבידים – מר ראובן בצרתי