מערכת הבית המשפטיאני רוצה להקים משפחה בישראל. אני רוצה להיות אמא. אני רוצה שיהיו לי הרבה ילדים ואני רוצה להעניק להם חום, אהבה וסביבה תומכת, כדי שיגדלו להיות מבוגרים עצמאיים, מאושרים, חופשיים, נבונים, כאלו שממלאים חובות, נהנים מזכויות ומגשימים חלומות. לשמחתי האישית אפשר לנשום לרווחה, כי בשל היותי סטרייטית, כל מה שאני רוצה – אני גם יכולה. המזל שיחק לי ונולדתי בזמן הנכון, במקום הנכון, בצבע הנכון, למשפחה הנכונה והכי חשוב, עם הנטייה המינית הנכונה, בקיצור “נורמלית”.
אף אחד לא נכנס לי לתוך התחתונים כדי לוודא שאני מקיימת יחסי מין על הצד הראוי ואין שום קריטריונים שלפיהם אני או בן זוגי נאלץ להימדד, כדי לממש את זכותנו הבסיסית להפוך להורים.
הישבן הסטרייט שלי יושב על המשבצת הכי לגיטימית שקיימת במדינתנו ועל אף המקום המאוד נוח שנבחר לי (בחסד ולא בזכות), אין ביכולתי להתעלם ממשחק הכיסאות האכזר, שבו בכל פעם כשהמוזיקה נפסקת, לרבים מחבריי לא נשאר היכן לשבת.
הדמוקרטיה בשקל מאכזבת שוב ומסתבר שלמרות הקולות אשר קוראים לשנות את חוק אימוץ הילדים ולאפשר גם לזוגות של הומואים ולסביות לאמץ, הנאורות עוד רחוקה מאיתנו שנות אור.
עובדות יבשות שמרטיבות את העיניים
ביום א’ האחרון, 16.07.17, לאחר המתנה של מספר חודשים, נמסרה תגובתה של המדינה בנוגע לעתירה אשר דנה באפליה של זוגות צעירים ידועים בציבור וזוגות חד מיניים בהליכי אימוץ ילדים. העתירה הוגשה על ידי המרכז הרפורמי לדת ומדינה ועמותת אבות גאים, כנגד משרד הרווחה והשירותים החברתיים והיועץ המשפטי לממשלה ולהלן תמצית התגובה: ידועים בציבור יוכלו לאמץ, אבל זוגות בני אותו המין לא.
מאז תחילת השבוע הרשתות החברתיות סוערות והדיון בדבר אימוץ ילדים על ידי זוגות הומוסקסואליים ושוויון זכויות לקהילה הלהט”בית בוער מאי פעם. האמנם ייתכן שחוק אימוץ הילדים לא באמת השתנתה מאז שנחקק בשנת 1981 ולפיו “אין אימוץ אלא על ידי איש ואשתו יחד ואולם רשאי בית משפט ליתן צו אימוץ למאמץ יחיד, אם בן זוגו הוא הורה המאומץ או שאימץ אותו לפני כן או אם הורי המאומץ נפטרו והמאמץ הוא מקרובי המאומץ ובלתי נשוי”.
בית המשפט העליון קבע בשנת 2005 כי יש לבחון אך ורק את טובת הילד בכל הנוגע לאישור הליך האימוץ על ידי בן זוג חד מיני ובשנת 2008 אף הוסיף היועץ המשפטי לממשלה קביעה תקדימית, אשר מתירה אימוץ ילדים לזוגות גאים אפילו במקרים שבהם לא מדובר באימוץ הילד הביולוגי של בן הזוג. משמע שגם זוגות חד מיניים רשאים (לכאורה) לאמץ ילדים בישראל על פי עמדת המדינה.
הבעיה היא שהקביעה התקדימית הזו שווה לתחת, מהסיבה הפשוטה שהזכות לאימוץ איננה שווה לזוגות הומוסקסואליים. העדיפות לאימוץ ניתנת קודם כל לזוגות נשואים סטרייטים ואילו לזוגות חד מיניים, מתאפשר האימוץ רק במידה והזוג “הנורמלי” החליט לוותר על הילד.
המשמעות הישירה היא שלזוגות חד מיניים לא באמת ניתנת האופציה לאמץ תינוקות ובמקרה הטוב הם יכולים לעבור הליכים בירוקרטיים מפרכים כדי שאולי בסוף יזכו לאמץ ילד בוגר, מצולק מקשיים – יתום סוג ב’ לזוגות סוג ז’.
כדי לסבר את האוזן, מאז שנת 2008 רק שלושה זוגות חד מיניים קיבלו אישור מהמדינה לאמץ, זאת לעומת 1700 זוגות הטרוסקסואליים באותה תקופת זמן.
המספרים הללו לא מפתיעים כלל והם ממשיכים להגדיל את הפערים בין האחד לאחר. מה שקורה בפועל הוא שאותם זוגות חד מיניים, שגם ככה נאבקים מול הדרה ומתמודדים עם מלחמות בלתי פוסקות כדי שיכירו בהם כשווים, נאלצים לפנות לפונדקאות בחו”ל, צעד יקר מאוד ובעייתי כשלעצמו מבחינה מוסרית, או לוותר על מימוש זכותם הבסיסית להפוך להורים.
המציאות לא משרתת את התכלית שלשלמה נועד חוק האימוץ (שימת דגש על טובת הילד) ומתברר שלראיית גורמים בממשלה, טובתו של ילד בודד בבית יתומים עדיפה על ילד במשפחה של בני זוג חד מיניים, שיש להם אמצעים לכלכל את הילד, לדאוג לשלומו הבריאותי, הפיזי והנפשי ויותר מכל – שיש להם רצון לאמץ את הילד ולהפוך להיות ההורים שלו.
עדיף אבא נרקומן על פני אבא הומו!
נראה לי קצת עקום שהמבחן שבודק את התאמתך להיות הורה מתייחס בראש ובראשנה למין האדם שעמו אתה מעדיף להגיע לאורגזמה, כשבדרך נשכחות שאלות בסיסיות (וכנראה חשובות פחות), דוגמת השאלה האם אתה כשיר להיות הורה מבחינה נפשית ופיזית. איך לכל הרוחות זה קביל שנרקומנים, אלכוהוליסטים, פדופילים, זונות, אנסים ורוצחים יכולים להביא ילדים לעולם, אבל הומואים ולסביות לא.
אז נכון, בגלל שהם צולחים את התהליך באופן הטבעי שבו התכוון המשורר הם לא צריכים לאמץ, אך האם זה הגיוני שבשעה שכל אותם אנשים בלתי כשירים בעליל יהיו הורים, מאנשים אחרים, שפויים בכל קנה מידה (מלבד נטייתם המינית שהולכת “נגד הטבע”) תישלל הזכות. למה עקרות ועקרים סטרייטים רשאים לאמץ, אבל להט”בים לא?
יתרה מכך, איך יתכן שהמדינה בכבודה ובעצמה מאשרת לאסירים להתייחד עם בנות זוגן בכלא ולקיים יחסי מין, שכתוצאה ישירה שלהם יכול להגיח לעולם ילד והאם למישהו זה נשמע כמו עניין שיכול לעבור לסדר היום. האמנם טובתו של ילד שיגדל במשפחה שכזו עדיפה על טובתו של ילד להורים בריאים נפשית ופיזית, שרוצים להעניק לו ביטחון, הגנה ואהבה? כנראה שלא.
הלהט”בים שווים, אבל רק כשזה נוח
עובדתית, אנשי הקהילה הלהט”בית ממלאים חובות, מתגייסים, משלמים מיסים ונותנים מעצמם למען המדינה לא פחות מאף אחד אחר. אותי לימדו שבמדינה דמוקרטית, אזרח שממלא חובות זכאי מן הסתם לממש את זכויותיו, אך לא כך הדבר אם חלילה אינך סטרייט. אז המצב שונה, כי אתה חריג, לא נורמטיבי, לא מתקבל והכי גרוע – אתה עלול לגרום לילד שלך לתחושת חריגות.
מעניין שבמדינות נאורות מלבד ישראל, חושבים אחרת לגבי ילדים במשפחות חד מיניות ולא רק חושבים אחרת, גם מיישמים:
בארה”ב האימוץ לזוגות חד מיניים חוקי מאז מרץ 2017, אך חלק מהמדינות עדיין מקשות על זוגות חד מיניים לא נשואים. בבריטניה זה חוקי מאז 2002 וזוגות חד מיניים זוכים לשיווין זכויות מלא. באוסטרליה האימוץ חוקי מאז 2002 ורק מדינה אחת מתוך שמונה לא מאפשרת לאמץ. בהולנד זה חוקי מאז 2001 וחד מיניים יכולים לאמץ אם הדבר חוקי במדינה שממנה הילד מאומץ.
שבדיה מתירה את האימוץ מאז 2002 וב-2009 התירה לזוגות חד מיניים להינשא.
גם בגרמניה אישרו לפני כשבועיים לזוגות חד מיניים להינשא והחוק הזה אומר שהם זכאים באופן מלא מעצם היותם נשואים לכל הזכויות בנוגע לאימוץ. באיטליה רק זוגות נשואים יכולים לאמץ ורק ילדים ממדינות זרות או את הילדים הביולוגיים של בן הזוג. ובתחתית הרשימה מדינת ישראל, שבה זוגות חד מיניים יכולים לאמץ רק במידה ולא נמצאו מאמצים הטרוסקסואליים וגם אז, האימוץ כרוך בהרבה מאוד בירוקרטיה.
בתגובה הראשונית של משרד הרווחה לעתירה צוטטו מסקנות ועדת גרוס שעסקה בנושא: “יש לאפשר מסירת ילד לאימוץ רק למשפחות שאינן נחשבות חריגות בחברה הישראלית. יש לבחון את הסוגיה בהקשר הישראלי ולהימנע מהעתקת מודלים מחברות שונות מאיתנו”. הטענה הזו עוררה זעם רב ובצדק. אותן משפחות ימשיכו להיחשב חריגות אם החוק ימשיך להפלות אותן ועל כן נכון יותר לומר, שלא המציאות היא זו שדורשת תיקון, אלא החוק עצמו.
בין גל התגובות הנסערות, ניסו גורמים במשרד הרווחה להסביר את המניעים לתגובה ולתת צידוקים לחוסר הצדק: “האימוץ כשלעצמו טומן בחובו מורכבות גדולה מאוד ויש קושי להכניס לתוך זה גם מורכבות נוספת של המשפחה ההומו-לסבית. אנחנו סבורים שהחברה הישראלית עדיין רואה משפחות כאלו כחריגות ועדיין לא מוכנה לקבל אותן באופן מלא. בגלל שמדובר במשפחה בעלת מאפיינים חריגים, יש אזורים שזה מתקבל יותר, כמו בתל אביב ויש אזורים שזה מתקבל פחות”.
עוד נאמר: “העמדה מבוססת על ניתוח והבנה של החברה הישראלית. אנחנו נאפשר את האימוץ כשהחברה תאפשר את זה באופן מלא. המורכבות בחיים של ילד מאומץ היא גדולה ואנחנו רוצים להקטין את המורכבות הזו ולהתנהל בזהירות”.
בשירות למען הילד הוסיפו והדגישו: “ילד הנמסר לאימוץ נושא תחושה של חריגות […] רצוי ככל הניתן להימנע מהעמסת מטען נוסף על הילד, בדמות השמתו בתא משפחתי שנתפס בחברה הישראלית היום עדיין כתופעה חדשה ושונה”. מה שבעצם משתמע מהדברים פשוט מאוד: אל תדפקו את הילדים פעמיים, גם מאומץ וגם אבא הומו זה כבר מוגזם לגמרי.
בעולם מקביל אולי יכולתי לקבל את הטענות הללו, אבל בעולם שבו אנחנו חיים (גם מחוץ למדינת תל אביב) הן פשוט לא עוברות מסך. ילדים מאומצים בהכרח יהיו חריגים ואם כבר במטענים עסקינן, אני משערת שילד בבית יתומים יעדיף לשאת את “המטען” ולגדול כחלק ממשפחה, גם אם מדובר במשפחה שנתפסת כחריגה בחברה הישראלית ובכלל.
אין לי צל של ספק שילד שחור שאומץ להורים לבנים או להפך, לא ירגיש פחות חריג מילד שההורים שלו הומואים. לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שילדים ימצאו סיבות לצחוק זה על זה תמיד: כי גיא שמן, כי מאיה משקפופרית, כי לצוף אין כסף לבגדים חדשים ובין היתר, כי לפלג יש אימהות לסביות ולדן יש הורים הומואים.
כולנו חריגים במידה זו או אחרת והקביעות בנוגע למה נורמטיבי ומה לא מוכרחות להיות מטופלות מהשורש כדי להשתנות. אי אפשר להטיל את האחריות על החברה שלא מקבלת את הקהילה הלהט”בית, אם השרים שאמורים לחוקק חוקים שיאפשרו להם להיות שווים, עושים בדיוק ההפך.
זה פשוט הזוי שמישהו חושב שלסביות כשירות להחזיק נשק, אבל להחזיק תינוק זה כבר מחוץ לתחום. העמדה שנוקטת המדינה היא פוליטית דתית ולא חוקתית וכל תמרורי האזהרה מורים על כך.
פרשנות בלתי חוקתית לחוק האימוץ
מתברר שאין שום מחקר שמוכיח קשר בין נטייה מינית לבין יציבות מערכת היחסים וגם המציאות איננה מצביעה על בעיה או פערים בין זוגות הומוסקסואליים להטרוסקסואליים. הניסיון למצוא צידוק לאפליה מגוחך לחלוטין בעיניי ומעבר לכל ההסברים המוצדקים בדבר היעדר צדק, שוויון והגיון, הפרשנות של שירותי הרווחה לחוק האימוץ מפלה, אטומה וחמור מכל – לא חוקתית.
חברת הכנסת תמר זנדברג (מר”צ) אמרה: “נראה כי המדינה מבקשת לאמץ עמדה לא חוקתית, שסותרת את עקרונות יסוד כבוד האדם וחירותו, פוגעת בזכויות אדם ומפלה באופן גלוי ובוטה על בסיס העדפה מינית”.
גם חברות הכנסת מיכל רוזין (מר”צ) ומירב מיכאלי (המחנה הציוני) הוסיפו ואמרו שנוצרה אפליה בלתי ראויה הדורשת תיקון לחוק והחליטו להעלות להצבעה בכנסת, שוב, שתי הצעות חוק שונות אשר קוראות לאפשר אימוץ גם לזוגות חד מיניים.
מלשכתו של שר העבודה והרווחה חיים כץ נמסר: “לצערנו הניסוח שהוגש לבג”ץ היה ניסוח כושל שראוי שלא ייאמר. לשר אין כל כוונה למנוע או לשלול את היכולת לאמץ מקבוצה כזו או אחרת […] מדיניות השר לגבי אימוץ, כפי שנתקבלה על ידי משרד המשפטים ומשרד הרווחה, היא שיש לערוך רפורמה מקיפה בשירותי האימוץ ובמקביל להשקיע יותר בטיפול בקהילה”.
עוד נאמר: “הרפורמה חיונית וזאת משום שמשך הזמן בממוצע עד לאימוץ ילד בישראל כולל אימוץ מחו”ל עומד על יותר מ-7 שנים ובכל שנה נמסרים לאימוץ 100 ילדים בלבד”. כבוד השר חזר בו מהניסוח, אך לא מההחלטה העקרונית, בתקווה שהסמנטיקה היא זו שתצליח לרכך את האמת המרה, שעמדת המדינה בנושא לא מתוכננת להשתנות ושלמרות שאנו חיים במדינה דמוקרטית, שבה כל אזרחיה אמורים להיות שווים, להט”בים שווים פחות.
זה הזמן להתעורר – ההיגיון מתפורר!
מחר, יום ה’, 20.07.17, יתקיים הדיון המדובר בבג”ץ וכולי תקווה שהפרימיטיביות תישאר במקום שבו היא צריכה להיות. הגיע הזמן לשים סוף לצביעות, להתעורר ולהשתחרר. העם היהודי היה רדוף (ועדיין) במשך שנים ואחרי כל כך הרבה מלחמות כדי שיכירו בזכותנו להיות שווים, כדי שלא יגרמו לנו להרגיש חריגים, לא הגיוני שדווקא מבית תבוא הרעה.
בספר שמואל ב’ פרק א’ פסוק כ”ו בקינתו של דוד על יהונתן נכתב: “צר לי עליך אחי יהונתן, נעמת לי מאוד. נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים” ועל מילים אלו שזכו ללא מעט פרשנויות ובפרט בכל הנוגע ליחסים הומוסקסואליים בין השניים, אני מוסיפה ואומרת – צר לי עלייך מדינתי היקרה, כי נפלאה אהבתך לחושך מאהבת האור.
נכתב על ידי: שקד שפי