מערכת הבית המשפטיבשנים האחרונות אנו ערים לאקטים מזלזלים כלפי שופטים בפרט ומערכת המשפט ככלל. ממה נובעת תופעה מדאיגה זו של התערערות מעמד השופטים ומה הלשכותיה?
בעבר נחשב שופט לסמכות חוקית מכובדת. היושבים על כס השיפוט נתפסו כנציגי החוק ושגרירי הצדק אשר הכל יראים מפניהם. אולם, ברבות השנים חל פיחות והתערערות במעמד השופטים בארץ ובעולם.
מגוון גורמים אשר חברו יחד הובילו לזילות וליחס מזלזל כלפי תפקיד השפיטה, הן על ידי הציבור בכלל והן מצד באי היכלי המשפט – עורכי הדין.
הגורמים להתערערות מעמד השופטים בארץ
לפגיעה במעמד השופטים ניתן לייחס מספר סיבות מרכזיות ובהן עומס תיקים רב המוטל על כתפי השופטים, סחבת ועיכובים בטיפול בתיקים, היעדרויות רבות מכס השיפוט, יחס מזלזל ובלתי מעריך מצד עורכי דין ואף התנהגות בלתי ראויה של השופטים עצמם.
טעמים אלה מהווים רק נתח מכלל התלונות המועלות נגד שופטים, כפי שמפורטות במסגרת דו”ח נציב התלונות על שופטים.
את הדו”ח האחרון הגיש בסוף חודש אפריל האחרון השופט בדימוס אליעזר גולדברג לשר המשפטים יעקב נאמן ולנשיאת בית המשפט העליון השופטת דורית ביניש וממנו עולה כי שבעה עשר אחוזים מסך התלונות אשר הוגשו נגד שופטים בשנת 2009 נמצאו מוצדקות.
חלקן הארי של התלונות אשר הופיעו בדו”ח נסבו על הסחבת בניהול הליכים משפטיים. מצב דברים זה גורם לכך שתיקים מתנהלים במשך שנים רבות תוך השהיה במתן פסקי דין ופרסום מאוחר של החלטות משפטיות.
עינוי הדין גורם לאובדן אמון הציבור בנציגי מערכת בתי המשפט ולתחושת אכזבה מהשירות הניתן על ידי הרשות השופטת.
על פי רוב, העיכובים חורגים באופן ניכר מגבולות הסביר בהיעדר טעם הגיוני לכך. כמו כן נמצא כי לא תמיד מצדיק העומס הרב עמו מתמודדת המערכת את השיהוי במתן החלטות.
יחס עורכי הדין כלפי שופטים
בשנים האחרונות חלה הידרדרות במערכת היחסים שבין באי כוח בעלי הדין לבין מערכת המשפט.
זו מוצאת ביטויה בעימותים של ממש המתגלעים בין עורכי הדין לבין השופטים, הממונים מכח חוק יסוד השפיטה. עימותים אלו עולים ביתר שאת באולמות המשפט, דבר המשפיע על דעת הקהל.
ארשת הכבוד שהיתה שמורה לשופטים קהתה עם השנים ומעמדם המורם מעם כבר אינו מרתיע כבעבר.
לא אחת נפרצים הגבולות ועורכי הדין משתלחים בשופטים, מרימים את קולם באולמות הדיונים ומותחים עליהם ביקורת גלויה, המשליכה על תדמית השופטים ומערערת את האמון שרוחש הציבור כלפי בית המשפט, בכל ערכאות הדין.
כך, בחודש פברואר השנה צוטט עו”ד אורי קורב סגן פרקליט מחוז ירושלים כמי שמכנה את השופטים “חמורים”. נוכח התנהגותו זו החליט היועץ המשפטי לממשלה לזמן את קורב לשיחת הבהרה אצל פרקליט המדינה.
השלכות מסוכנות של התערערות מעמד השופטים
מאז רצח השופט עדי אזר בשנת 2004, אשר היה לרצח הראשון של שופט במדינת ישראל וחולל משבר עמוק בציבור, חלה מגמה מתמשכת של הידרדרות במעמד השופטים.
הידרדרות זו הגיעה לשיאים חדשים שעה שבחודש ינואר האחרון, במהלך דיון שהתקיים במסגרת בית המשפט העליון, השליך אזרח נאשם בעל עבר משפטי זוג נעליים לעבר נשיאת העליון ביניש, אשר נחבלה קלות בפניה.
לדבריו, המעשה נבע מתסכולו מפסיקת בית המשפט בעניינו כמו גם מאופן התפקוד של מערכת המשפט.
לפי נציבות תלונות הציבור על שופטים “הבעיה העיקרית של המערכת הינה התמשכות ההליכים” – התמשכות ההליכים עם כל העול שהיא יוצרת, היא רק אחת הבעיות ולא החמורה ביותר, לכן פחות פוחדים להתלונן. בהיותה גלויה לא ניתן להתכחש אליה ואין צורך בחקירה. הלזה צריך נציבות תלונות, האם לא נתן להשתמש למשל בהנהלת בתי המשפט? טיפול בבעית התמשכות ההליכים משמשת לנציבות כסות לחוסר לאי רצונה לטפל בנושאים אלו והטענה כי זו הבעיה העיקרית, היא זריית חול בעיניים.
הבעיה העיקרית הינה חוסר יושרם של השופטים ולא רק האינטלקטואלי אלא חוסר יושר כפשוטו וגם חוסר מצפון ומוסר ואחריות כלפי החברה. במעשים זה מתבטא ביחס של איפה ואיפה, בדיווח כוזב, חיפוי על עבריינים, הפרעה והפסקת עדויות, הפעלת לחץ איומים, בידוי ראיות הדרכת עד – אם כי בצורה מתוחכמת באופן שיראה כשאלות ספקניות אשר גוררות תשובת תיקון, וכן כל מה שהוא שיבוש הליכי משפט. גם חוסר עצמאות שיפוטית ואי שמירה על עקרון הפרדת הרשויות, התנהגות פרועה ומשתלחת ואי כיבוד האדם. נראה ששופטים יודעים היטב להעביר בינם שיטות. דיבור אחד לציבור ואחר בינם לבין עצמם.
דרך פעולתה של הנציבות מונעת חקירה וברור עובדתי לא כל שכן מענה לבעיות. מקובל שלמתלונן נתנת הגנה תוך כדי ברור ובמיוחד אם מתקיימים יחסי תלות. הנציבות על עובדיה התגלו כחסרי מצפון מוסרי, הנציבות מבקשת לפנות אל שופטים היא אינה מתחקה אחר התנהלותם אינה חוקרת וכל דרך ה”בירור” שנעשה הוא בקשת תגובתם של שופטים וזו מתקבלת כאמת עובדתית. בזמן המשפט פניה אל השופטים הינה מעשה נפשע כשלעצמו, אך עוד כשאינם חוקרים כלל ואין להם הוכחות להראות לשופטים שנתפסו בקללתם, אחת מטרתה – לשמר את עריצותם של השופטים על חשבון הציבור הסובל. נציבות התלונות לא רק שאינה מועילה עם כל עלותה, אלא מזיקה מאוד בכך שמוכיחה לשופטים כי מותר להם לנהוג כאוות נפשם, וכל אשר יטענו יתקבל. הנציבה הקודמת דאגה בהצלחה לכך שנציבות תלונות הציבור על שופטים לא תהיה בפיקוח מבקר המדינה.
המשך
הנציבה הקודמת לפחות הכירה במוצדקות תלונות על דרך ניהול משפט, לא שעשתה משהו רב אך לפחות הכירה במוצדקות תלונות על דרך ניהול משפט כלשונה:
1.פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי: במהלך שנת 2004 נמצאו 12 תלונות מוצדקות, שעניינן פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. בין התלונות הכלולות בקטגוריה זו, תלונות שעניינן משוא פנים, ניגוד עניינים, פגיעה בניטרליות השיפוטית של השופט היושב בדין, פגיעה בזכות להישמע או בזכות להיות מיוצג ועוד.
2.ניהול פרוטוקול בצורה לקויה: במהלך שנת 2004 נמצאו 4 תלונות מוצדקות, שעניינן ניהול פרוטוקול בצורה לקויה. יוער כי בעיות בניהולו של הפרוטוקול נמצאו גם בתלונות נוספות, מעבר לארבע אלה, אשר סווגו תחת קטגוריות אחרות.
3.ליקויים באופן קבלת החלטות או בצורת יישומן: כאמור, אין הנציבות מטפלת בתלונות שעניינן החלטות שיפוטיות של בית המשפט. עם זאת, מתערבת הנציבות בהחלטות שהן במהותן עניין של מנהל שיפוטי או בליקויים בדרך קבלת ההחלטות הבאה בגדר “דרך ניהול משפט” לקויה. יש וליקויים מסוג זה גורמים לפגיעה מהותיות בזכויות דיוניות או אף מהותיות של מי מהצדדים או באי כוחם. לפיכך, יש חשיבות בהקפדה על מניעתם.
דבריה אלו נכתבו בלשון מכובסת מאוד. במציאות שוםפטים ביחד עם תובעים משתלחים בנאשם ולא מאפשרים לו לדבר, הפרוטוקולים כוזבים לחלוטין מתוך מגמתיות ודרך קבלת ההחלטות חסרה כל בסיס זולת התוצאה שרוצים להשיג..
הנציב הנוכחי גם אינו מכיר בכך.
אחוז ההרשעות בבית המשפט בישראל הוא הגבוה בעולם!
נתונים משנת 1980 : בשנת 1980 אחוז ההרשעה – 92.4%, שנת 1990 – 95.4% , שנת 2000- 97.4% , 2002 – 97.8% , 2004 – 99.8% , 2005 – 99.9% , כלומר מורשעים 99.9% מזוכים – 0.1% . מתוך כל אלף נאשמים אחד מזוכה! האחוז המדויק יכול לנוע מעט בין השנים אך אין זה משנה את העובדה הבסיסית שכמאה אחוז מהנאשמים מורשעים. הסיכוי לזיכוי הינו אפסי גם אם הנאשם הינו חף מכל אשמה. לתופעה זו אין אח ורע בעולם כולו ולא רק במדינות דמוקרטיות. גם בשלטון אבסולוטי נעשה משפט. אחוז הרשעות מעט מתקרב לזה שבישראל אך פחות ממנו משמעותית כ 90% הרשעות היה בברית המועצות בשלטונו של סטאלין במשפטים פוליטיים אם כי לא בנושאים אחרים. שם לגבי מקרים אלו כמו בית המשפט בישראל, הפושע סטאלין יחס ערך רב להודאות במשטרה – אירגון פשע בפני עצמו כדי להשוות באירופה מתוך כל אלף נאשמים מזוכים – בין 300 ל 400. גם שם הרבה מורשעים אינם אשמים ושם הגיעו למסקנה שבית המשפט הוא הפוגע העיקרי בדמוקרטיה ומדי פעם נרצח שופט. בארצות הברית מתוך כל אלף נאשמים 500 מזוכים ועדיין חפים רבים מורשעים. בארצות הברית פוסקים עונש מוות ומידי שנה אלפים שלא רצחו מוצאים להורג – נרצחים על ידי הרשויות, באשמת רצח. יחס זה הוא בין נאשמים ומורשעים אין יחס זה מראה כמה נאשמים ביחס לאוכלוסיה. בתנאים אלו של כמעט מאה אחוז הרשעות ביחד עם תפקוד לוקה מאוד של המשטרה במניעת עברות או מציאת מבצעי עברות, יש למשטרה עניין להוכיח את ההיפך ולהרבות נאשמים וכל האמצעים קשרים לכך. הדרך שנפוצה בשנים האחרונות היא פשוט להמציא “הודאות” בשם נחקרים – להתיש נחקרים ולרשום את שכלל לא אמרו. כיצד קורה שבמדינת ישראל המתימרת להיות דמוקרטית אחוז ההרשעות שואף למאה? תיאורטית במדינה דמוקרטית יש להוכיח לבית המשפט אשמה ללא צל של ספק, באם יש חשד סביר לחפות יש לזכות. על פי החוק מותר לבית המשפט להרשיע רק אם הוכחה אשמה, כך על פי חוק הכנסת . אלא שלבית המשפט יש חוקים והוראות משלו. בית המשפט החליט לא לתת לאף אחד להתחמק ויש לעשות הכל כדי להרשיע. זה כמובן ההיפך המוחלט מהצורך בהוכחות ללא צל של ספק. במצב זה פרושו שלא רק רבים מהמורשעים הם חפים אלא שהחלק הארי מהמורשעים הם חפים.
כיצד יעשו זאת אם העובדות אינן מצביעות על אשמה או אף מורות בבירור על חפות?
בעזרת יחס של איפה ואיפה והסתרת עובדות וסילופן. כך נוהגים הם לנהוג בצד המתלונן יחס של אדיבות לתת לו להעיד ככל שיחפוץ להדריכו בעזרת שאלות מדריכות לשם הבהרה או הבעת ספק כביכול כדי לנסות להוציא את התשובות ההגיוניות ביותר ככל שניתן ואי רישום הגירסאות הקודמות ולא ההדרכות שהשופט עצמו נותן, השמטת כל אמירה לא הגיונית, הוספת אמירות הסבר לצורך הקניית אמינות. כל זה למען חיפוי על מתלונן שלעיתים לא רחוקות הינו העבריין. כלפי הנאשם התנהגות גסת רוח פנים מאיימות צווחות כל כמה מילים שהנאשם מעיד, שאלות חוזרות שלא לצורך והפרעה לעדות בכל דרך, כולל קטיעתה טרם שהנאשם הצליח לומר חלקים רבים וחשובים. בפרוטוקול נרשמת עדות הנאשם מקוטעת ומעורבבת עם תשובה לשאלות אשר נשאלו טרם עת כמובן שאין השופטים משאירים זכר לשאלותיהם ועדות הנאשם נראית כאילו הוא מיוזמתו אמר דברים בערבוביה. בדרך זו כל העדות אשר הצליח לומר נראית כגבוב חסר פשר. גם מושמטים קטעים הכי חשובים מעדותו זו. קלדניות מקבלות הוראות מה להקליד ומה לא, הן למדות שכל מה שברור מעיד על חפות אל להן להקליד. שופטים גם נותנים הוראות מה לטעון ומה לא ומאילו טענות שתכופות הן טענות מרכזיות לחזור. למשל שההודאה במשטרה נלקחה שלא כדין. הם “ממליצים” לסנגור לחזור בו, והיה והלה יסרב הם מתנכלים אף יותר. הציבור בתמימות עלול להאמין שהסנגור חזר בו מטענות כלשהם, אך עליו לשאול על שום מה חזר בו האם יש בכל מהלך המשפט משהו שגרם לכך? אם לא הוכחו סתירות מובהקות, סימן הוא שהשופט הוא שהורה על כך. אם בכל אלו לא די הרי שתמיד בסיכום בהכרעת הדין ניתן להוסיף אף דברים שאין להם תמיכה אפילו בפרוטוקולים. מהמנות השופטים איננה נושא לבדיקה. מה שנבדק הוא האם מה שרשום מניח את הדעת כתומך בהחלטה. בנוסף לכך התרשמות גם היא נחשבת להוכחה כאשר זו רצויה. אם נחבר זאת לסילוף והסתרת עובדות הרי שגם התרשמות יכולה להיות חסרת בסיס. אך כל האמצעים מקדשים את המטרה להרשיע. בכל ההונאות הללו לא כל השופטים מסתפקים. יש היכולים להרשות לעצמם כמו נשיאי בתי משפט לפסוק על פי שימוע במעמד צד אחד בלבד הלא הוא הצד המתלונן והנאשם כלל אינו נקרא לשימוע. לחליפין אם אין מתלונן מתקיים משפט ללא שימוע כלל. בשני המקרים הנאשם מקבל את פסק הדין בדואר למעונו. הכיצד מתעדים זאת שופטים אלו? האם נרשמים פרוטוקולים מדומים? שופטת התעבורה מחיפה הילה כהן אשר נהגה להמציא פרוטוקולים לדיונים שלא התקיימו אינה היחידה והיא גם טענה שכולם עושים זאת. אחריה נתפסה עוד שופטת מבאר שבע. שופטים גם נוהגים לזמן עדים ללשכתם במקום לדיון פומבי. בלשכה לא רשמים פרוטוקולים מחייבים אלא לכל היותר הערות שאולי ישולבו בחלקם בפרוטוקולים ואולי לא.
בית המשפט העליון
רק מטי מעט פונים אל בית המשפט העליון אלו הם החושבים שיש להם סיכוי על פי רוב אלו הבטוחים בצדקתם וסביר שרבים מהם אכן חפים, מתוכם עוד פחות מורשים להגיש ערעור. עם זאת יחס הזיכויים/הרשעות בבית המשפט העליון הינו זהה, על כל אלף נאשמים אחד מזוכה! מכאן שאחוז החפים המורשעים הינו גבוה אף יותר.המסקנה שבמונחי בית המשפט, אין ריבוי ההרשאות נובע מקילקולים במערכת אלא זוהי מדיניות, אלו הם ציפיות מטעם בית המשפט העליון מהשופטים. מדיניות ההרשעה בכל מחיר היא הנורמה וחזקת חפות אינה אלא מס שפתיים, שכן הנעשה בפועל הינו ההפך מהמוצהר, זוהי הונאת הציבור.
על פי חוק בתי המשפט תשמ”ד-1984סעיף 68א רישום פרוטוקולים הינו חובה, על הפרוטוקולים לשקף את כל הנאמר והמתרחש בדיון. החוק מתייחס מפורשות גם לבית המשפט העליון. לפרוטוקול דיון בבית משפט יש מעמד ראייתי על פי חוק הראיות, ולכתיבתו חשיבות מכרעת למטרות בקרה שקיפות זרימת מידע וביקורת ציבורית. מתברר כי בבית המשפט העליון לא נרשמו פרוטוקולים! כיון שראה עצמו פטור מחובה זו. התבצעה שם רק הקלדה חלקית שלדברי והשופטים אין לה תוקף מחייב. המדהים הוא שדבר זה לא נודע. כאשר חלק מדיון משפטי שודר בטלוזיה, היה זה כאשר התדינו תושבי חוץ והשידור הועבר למדינות חוץ, הראו קצרניות מקלידות במכונת קצרנות – גם מכשיר כזה קיים. כך הציבור התרשם שבבית המשפט העליון הכל מתנהל על פי כל הכללים. עובדת אי ניהול פרוטוקולים בבית המשפט העליון, נחשפה רק בעקבות עתירה לבג”ץ מטעם “התנועה להגינות שלטונית” אשר דרשה מבית-המשפט העליון לנהל פרוטוקולים של הדיונים כבכל הערכאות המשפטיות האחרות בארץ וגם בכל גוף צבורי מתוקן. בית המשפט העליון כמובן התנגד. בית המשפט העליון, כידוע, אינו מנהל פרוטוקולים. הוא שוכר קלדניות ומוציא עליהן מכספי משלם-המסים, אבל הדמיון בין מה שהן עושות לבית מה שנאמר והתרחש בדיון המשפטי הוא מקרי ביותר., שופטי בית המשפט העליון אומרים שה”פרוטוקול” “אינו מחייב”. אין בידם לקבל את בקשת סיפוק הנוסח המלא של הדיונים, הואיל והרישומים הנערכים על ידי הקלדנית אינם מהווים פרוטוקול הדיון ואינם מהווים נוסח מחייב ומשקף שלו.
אי לכך העבירה הכנסת חוק חדש המחייב רישום פרוטוקול אשר ישקף את כל הנאמר והמתרחש בדיון, לרבות שאלות והערות של בית המשפט. בית המשפט זוכה ליחס מיוחד, הוא איננו ממלא אחר הוראות החוק ואף מודיע על התנגדותו, כתגובה אין כל סנקציה נגדו ובמקום זאת נחקק חוק נוסף. כמו כן כדי לשכנע את בית המשפט העליון נאמר שהחוק שאושר “מקדם את עקרון השקיפות ויתרום לאמון הציבור ברשות השופטת”. יש להחמיא לאגו של השופטים כדי שיואילו לקיים את החוק.
אחוז ההרשעות השואף ל 100% וחוסר ניהול פרוטוקול מעידים על כך שבית המשפט העליון נוקט באותן שיטות, רושם רק מה שנוח לו. מבחינת התוצאה. לא יפלא שבית המשפט העליון דוחה את רוב בקשות פסילת שופטים היות ומבחינתו קביעת דעה מראש החלטה על הרשעה היא הדבר הרצוי. על כך כמובן אין בית המשפט העליון מצהיר ועובדה זו אינה מתפרסמת. לא יפלא איפה גם התנגדותו לכל אמצעי בקרה עליו ועל בית המשפט בכלל. כך התנגד אהרון ברק להקמת נציבות תלונות אך לבסוף הסכים בתנאי שהנציב יהיה שופט בית משפט עליון בדימוס שפרושו שבית המשפט ממשיך להיות מבוקר אך ורק על ידי עצמו על פי רצונותיו ולא על פי מחויבות כלשהי לציבור. אי רצונו של הנציב אליעזר גולדברג לחקור באמת כל היבט פלילי של שופט תוך כדי שפיטה מעיד כאלף עדים על הלוך הרוחות ממנו הגיע. מסיבה זו שופט עליון או כל שופט הינו האדם הבלתי מתאים ביותר לתפקיד זה. שר המשפטים דאז – לפיד ציית לכל הוראה של נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק. באותה רוח נציב תלונות הציבור על שופטים טוען שהכנסת איננה מוסמכת להורות לו מה לבדוק אלא רק להמליץ ורק בידיו ההחלטה מה ואיך לבדוק. לפי כך הנציב הוא הקובע מהן נורמות תפקודו ולכן גם אין איש מוסמך לפטרו.
בישראל בניגוד לכל מקום אחר בעולם שופטים נבחרים על ידי שופטים אחרים עד לא מזמן גם לא היו נבחרי ציבור שהשתתפו בבחירה. בעבר הלא רחוק גם לא היו כל נציגי צבור שהשתתפו בבחירה. קנה המידה לבחירת שופטים היה חסוי, גם חברי כנסת לא ידעו על פי מה מועמד נבחר לשופט. על כך אמרו שופטים: “מכירים אותו”. מה שברור שבנפוטיזם ובפרוטקציוניזם הקיים בבית המשפט בני ונכד שופטים שנבחרים ודאי מוכרים וכך גם בני עמדות פוליטיות זהות בעלי יחסים בתוך המקצוע.
עם קום המדינה כאשר החלו להרכיב את בית המשפט העליון, הייתה בתוקף פקודת בתי המשפט המועמדים לכהונת שופט הוצעו על ידי שר המשפטים, אושרו על ידי הממשלה, ואז אושרו סופית בכנסת – שיטה המתאימה למדינה דמוקרטית. אלא שבהמשך שר המשפטים הראשון פנחס רוזן חיבר ביחד עם נשיא בית המשפט העליון משה זמורה, הוא שהיה לא אחר משותפו לשעבר במשרד עורכי די,ן את רשימת המועמדים לשופטי בית המשפט העליון ללא כל התיעצות עם נציגי ציבור. לאחר שקמה ועדה לבחירת שופטים השופט מאיר שמגר בשנת 1978 הביא להרחבת מספר השופטים בוועדה בטוענה של חיזוק התדמית העצמאית של בית המשפט. 1996אהרן ברק – השופט הפוליטי ניסה לשכנע שאין דבר הרסני יותר מהנהגת פיקוח דמוקרטי על בחירת השופטים בטוענת פוליטיזציה.
הועדה לבחירת שופטים כיום מונה תשעה חברים. ששה נבחרי צבור שלושה שופטים. אלא שלכל החלטה דרושים רוב של שבעה מתוך התשעה. כך ששופטים יכולים לבטל כל החלטה בנוסף יש להם גם זכות וטו שאין לנבחרי צבור. חברי הוועדה הם: נשיא בית המשפט העליון, שני שופטים נוספים מבית המשפט העליון(3), שר המשפטים(1), שני נציגים של לשכת עורכי הדין(2) שר נוסף שהממשלה ממנה(1) שני חברי כנסת (2),. רוב חברי הוועדה לבחירת שופטים – שלושת השופטים ושני נציגי לשכת עורכי הדין – (5) אינם נבחרי ציבור, ואינם אחראים כלפיו. שני השופטים מלבד נשיא בית המשפט העליון, בדרך כלל מצביעים לפי רצון נשיא שבחר בם, עורכי הדין תלויים מקצועית בשופטים, ועל כן נוטים הם לרצותם. כך לפחות חמישה מצביעים בהתאם לרצון הממסד המשפטי, שר המשפטים הוא בדרך כלל עורך דין הנאמן לממסד המשפטי יותר מאשר לעמדות הממשלה והכנסת ולערכיו של ציבור הבוחרים. דבר זה בולט במיוחד כאשר שר המשפטים הוא גם עורך דין המיצג לקוחות בבית משפט וגם איננו כלל נבחר ציבור. כך שבדרך כלל לפחות ששה (6) מתוך תשעת חברי הועדה מצביעים לפי רצון הממסד המשפטי. נוסף על כך שני החברי כנסת הם אחד מהקואליציה ואד מהאופוזיציה בדרך כלל מצביעים באופן שונה אחד מהם עשוי להצביע ביחד עם הממסד המשפטי (7).
בשם עצמאות בית המשפט אימצה ישראל שיטה שבה הרשות השופטת אינה אחראית כלפי איש. שופטים מתמנים על ידי ועדה הנשלטת על ידי השופטים המכהנים, ודיוניה נערכים בחשאי, ואילו האומה נותרת ללא כל זכות להתערב בהכרעה מי יישם ויפרש את חוקיה, זוהי גאות השופטים, המכנים את השיטה כ”טובה בעולם” – מאחר שהשופטים מעצבים את בתי המשפט בצלמם הם. למרות מאמצי שופטי ישראל אף אומה אחרת לא השתכנעה בכך.
בשם עצמאות בית המשפט קיימת בישראל חסינות מוחלטת לשופטים. וכך נקבע בסעיף 8 לפקודת הנזיקין : “אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוט” הנה כי כן, חסינותו של אחד מחברי הרשות השופטת הינה מלאה. גם אם התרשל, וככל הנראה גם אם פעל מתוך מניע פסול, לא ניתן לתבוע אותו על מעשיו”.
לטענת השופטים הרצון לשמור על אי התלות של הרשות השופטת, ועל אי התערבות בפעולתה מחייבת חסינות רחבה.
השופט דוד גולדשטין קבע כי לשופטים חסינות מוחלטת. “גם אם הפעולה בגינה נתבע שופט נעשתה בחוסר סמכות, אין מקום לבחון האם נעשתה בזדון או ברשלנות”. “המטרה היא מניעת פגיעה בעצמאות שיקול דעתו של השופט ותכליות המשנה, למנוע פגיעה באמון הציבור ותביעות סרק שיכפישו את תדמית השופטים או הבטחת סופיות הדיון והליך דיוני תקין…. כמו גם “מניעת פגיעה בתפקוד השופט ערעור מעמדו ושאלות באשר לטיב שפיטתו, מניעת עיוות דין (?) ובזבוז זמן שיפוטי יקר”. לפי כך יש להעניק לשופט עצמאות מוחלטת כאילו אינו פועל בשליחותה של החברה וכילו אין תפקודו משפיע על אחרים קובע גורלות.. משמע שופטים שונים משאר בני תמותה אשר עצם התביעה נגדם פוגעת בהם קשות ולהבדיל נזקקים לשירות עורך דין. להבדיל בעיסוקים אחרים יש אחריות ועל מעשים פליליים משלמים מבלי שהדבר יפגע בתפקוד או במעמד. לפיו “אין כל מקום להטיל אחריות שילוחית או ישירה על המדינה על פעולות שופט ואין משנה סוגה של הרשלנות”. לדעת השופט דוד גולדשטיין חסינות מהותית נרחבת ומוחלטת. באה לשרת את הציבור ואת האינטרס הציבורי ולא את נושאי המשרה השיפוטית באופן אישי, אין זו זכות/חסינות אישית של נושא המשרה השיפוטית, עליה הוא יכול לוותר”… לשיטתו חוסר אחריותם כל השופטים כלפי הציבור אינה חלילה מתוך אנוכיות השופטים אלא מאוד מטיבה עם הציבור הנתון בידי השופטים המרשים לעצמם הכל.. ועוד מוסיף “לא עולה כלל על הדעת, כי נושא משרה משפטית – שופט, רשם, ראש הוצל”פ, בורר או כל אדם אחר המבצע פעולת שיפוט – יצטרך להתגונן מפני תביעות, זו סופה של עצמאות הרשות השופטת ותחילתה של ‘פסיקה מתגוננת'”, ומה לגבי בעלי עיסוקים אחרים? השופט פרגו פסק: “אם אין לשופט אחריות, , גם למדינה אין אחריות. “היות והחסינות המוענקת ל ‘רשות השופטת’ הינה מהותית – אין אחריות של המדינה ומאחר שאין יחסי עובד-מעביד בין השופטים למדינה”. כאן נשאלת השאלה מי הוא מעסיקם של השופטים? את משכורתם מאין מקבלים? מהמדינה!. שופטים דורשים להשוות תנאי העסקתם לשרים של המדינה!. מי מעניק להם מינוי? נשיא המדינה! וכי מייצג את השלטון של המדינה כמו שופטים? אך חמור מכל מה לגבי הנפגעים שלא כדין מהשפיטה?
בנוגע לאחריות השיפוטית: לפי סעיף 8 לפקודת הנזיקין לא ניתן לתבוע בעל תפקיד שיפוטי “על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי”. לשופטים עצמם חסינות מתביעה, אולם גם למדינה אין אחריות שילוחית מדובר בחסינות מהותית ושופטים אינם “עובדים” לצורך העניין. שופטים אשר אימצו את “הלכת פרידמן”, לפיה “החסינות איננה חוסמת כליל הגשת תביעה נגד המדינה באחריות שילוחית בשל רשלנות שופט”, ולכן לפי אותם שופטים “שלטון החוק איננה מונעת הגשת תביעה נגד המדינה ובנסיבות אלו ניתן וצריך לאפשר הליכה בנתיב זה במקרים קיצוניים של רשלנות בוטה מאוד”, לא מוזכר פה מתוך זדון שהיא דרכם השכיחה של שופטים. לפי גדרה זו שלטון החוק פרושו חוסר אחריות השופטים או במילים אחרות שלטון החוק לפי תפישה זו אינו מחייב את השליטים.
יש לכך ביטויים אחרים כמו הדיווח מטעם בית המשפט. שופטת בית המשפט העליון בדימוס ונציבת תלונות הציבור על שופטים הראשונה: “יש סתירה מסויימת בין עצמאות בית המשפט לבין חובת הדיווח… האומנם? האם מהנדס שמוציא תרשימים מדוייקים, נפגעת עצמאותו להחליט מקצועית כיצד יבנה? לא כל שכן רופא השומר את תוצאות כל הבדיקות ורושם גליונות רפואיים. האם השל כך נפגעת יכולתו לשקול ולהחליט על הליכים וטיפולים? עצם התיעוד המדויק מאפשר פעילות מקצועית ומבטיח מעקב שאכן כך היא מתבצעת. תיעוד מדויק יכול להפריע אך ורק אם בית המשפט אינו מעוניין לפעול על פי כללי הצדק, אלא על פי שקולים זרים, והוא מעונין להסתיר זאת. במקרה של שפיטה תעוד מדויק של הדיונים וההוכחות שהובאו נועד לאפשר מעקב בכך לעזור להחלטה. עצם טענה כזו מלמד על “עצמאותם של שופטים מכל מחויבות מוסרית ומכל אחריות למעשיהם”. במערכת משפט תקינה חובת הדיווח להיות נתונים לבקורת.
מהי עצמאות או אי תלות שיפוטית מפני מה? או מי? ולשם מה?
תפקיד השופטים להיות הוגנים ולא נושאי פנים כלפי כל הבאים לפניהם. עליהם להיות חופשיים מהשפעה פוליטית עליהם להסתמך על מה שצודק ולא על מה שמקובל. עליהם להיות מסוגלים להגן על האזרח הפשוט ממדינאים, ממשלות, תאגידים גדולים ועל האחד מהשני.
עצמאות שיפוטית פרושה ששופטים חופשיים להחליט על פי ההגינות וללא משוא פנים תוך הסתמכות בלבדית על העובדות המוצגות וחוקים ישומיים, מבלי להכנע ללחצים או הפחדות. עצמאות שיפוטית תפקידה לאפשר הגנה על האזרח והבטחת שלטון החוק. עצמאות שיפוטית מתיחסת הן לבית המשפט כרשות והן לכל שופט בנפרד.
עצמאות מוסדית, משמעה עצמאות של הרשות השופטת כגוף. אי-התלות המוסדית מהווה ביטוי של עקרון הפרדת הרשויות לשם דחיית התערבות מרשויות אחרות המחוקקת והמבצעת. עצמאות מוסדית היא תנאי הכרחי לעצמאותו של השופט היחיד.
עצמאותו של השופט היחיד, שמשמעה אי-תלותו בגורמים חיצוניים בלתי רלוונטיים.
עצמאות בית המשפט או אף עצמאות שיפוטית בשום אופן אינה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי כדי להבטיח את שלטון החוק בעזרת קידום החלטות ללא משוא פנים.
האם קיימת דילמה בין עצמאות שיפוטית – לאחריות ציבורית.
עצמאות שיפוטית נועדה לתת הגנה על שופטים מפני לחצים חיצוניים העלולים לעוות את פסיקותיהם ואחריות ציבורית דורשת מן השופטים להתחשב בערכי היסוד של האומה אשר את חוקתה הם מפרשים.
יש להכיר במוגבלות העצמאות השיפוטית לעומת האחריות השיפוטית. למרות שבמונחים מוחלטים אין התאמה בין עצמאות לאחריות, על השופטים להיות מספיק עצמאיים כדי לאפשר צדק ללא משוא פנים ולדחות מעליהם נסיונות הפחדה. אין השופטים עצמאיים במידה שלא ישאו באחריות. עצמאות מוחלטת ללא אחריות מתאימה למשל למי שאינו מועסק ואינו פועל בשם אחרים או למענם לדוגמא העוסקים בתחביבים או יוצרי אומנויות עצמאיים שלא על פי הזמנה, לא כך לגבי עובדי ציבור האמורים להיות נאמניו.
הליך מתוקן למינוי השופטים צריך להגן בקנאות על עצמאותם של שופטים מלחצים כלשהם בשעה שהם ממלאים תפקידם, אלא שההגעה לתפקיד חייבת להיות מבוססת על אמון העם באמצעות הליך מיון ציבורי. כדי להשיג עצמאות שיפוטית תהליך בחירת השופטים צריך להבטיח בחירת שופטים בעלי יושרה ללא דופי וכישורים מקצועיים – לא על פי אידאולוגיות או עמדות פוליטיות אלו אסור שיהיה להם ביטוי בבית המשפט, היות ואקטיביזם שיפוטי הינו אמצעי פוליטי אין לו מקום בבית המשפט. סיגים אלו באים להבטיח שהחלטותיהם תתבססנה על חוקים בלבד. על בבית המשפט להשען על תמיכת העם למען הבטחת קיומה של מערכת הוגנת שאינה נושאת פנים.
בישראל השפיטה עצמה כלל אינה עצמאית. בין בית המשפט לתביעה מתקים יחס סימביוטי. השפיטה תלויה לחלוטין בתביעה ופועלת לרצותה – זה מתבטא באופן התנהגותם שאין בה כל הגינות ובפסיקותיהם. אין בית המשפט מגן על האזרח הישראלי מפני זרועות שלטון אחרות ולא על אזרח אחד מפני השני. משמע כל הצעקה של “עצמאות בית המשפט” אינה אלא אחיזת עיניים. בית המשפט איננו מבקש אלא עצמאות לנהוג בכפוף לתביעה…. גם אחריות ציבורית בישראל אינה קיימת מאחר שלא רק שלא נעשה כל מאמץ להבטיח אחריות זו אלא מובהר לשופטים עד כמה מוחלט כוחם על הציבור…לא הציבור בחר בהם ואין הם תלויים בו או חייבים לו דבר. אחריות ציבורית מטבעה מחייבת עצמאות עניינית שגם היא אינה קיימת. בית המשפט בישראל “עצמאי” מכל מחויבות כלפי החברה.
“עצמאות שיפוטית” כביכול זו מתבטאת בכמעט 100% הרשעות וגם בערעורים המצב עגום מאוד.
קבלת רשות ערעור:
בתחום האזרחי: בקשות רשות הערעור שהתקבלו: % 77.8 של המדינה ורק 10.2% של מתדינים שאינם המדינה. סיכוי המדינה ל רשות ערעור מהעליון בהליך אזרחי גבוה מהסיכוי של האזרח פי 7.6
בתחום הפלילי: בקשות רשות הערעור שהתקבלו 74.4% מהתיקים 5.6% של נאשמים.
הפיכת פסקי דין. סיכוי המדינה לרשות ערעור מהעליון בהליך פלילי גבוה מהסיכוי של האזרח פי 13.3
הפיכת פסק הדין
בערעורים פליליים: 80.7% הצלחה למדינה, בעוד שנאשמים 16.2% הצלחה לנאשמים. סיכוי המדינה להפוך את פסק הדין. בערעור בזכות בהליך פלילי גבוה מהסיכוי של האזרח פי 4.
בערעורים אזרחיים בזכות 80% הצלחה למדינה כמשיבה 20% הצלחה של תאגיד שערער לעליון
בערעורים אזרחיים בזכות כנגד המדינה, בממוצע רק ב- 1 מתוך 5 מקרים הערעור מתקבל.
לא ניתן לאתר מדינה נאורה, שבה בית המשפט לערעורים מעניק יתרון כה מובהק למדינה בהליכים משפטיים שבין המדינה לאזרח.
סיבת הסיבות למעמדה המיוחד של הרשות השופטת – שפיטה על פי העובדות הצדק וההגינות והגנה מפני התמרות זרועות אחרות של השלטון אינה מתקיימת במשפט הישראלי ההפך הוא הנכון. בראיון רדיו בגל צה”ל הודה נשיא בית המשפט העליון בדימוס השופט מאיר שמגר, כי בית המשפט (בארץ) איננו לגמרי עצמאי. לגמרי? האם יש אחוזים בעצמאות או חסרונה או שזו דרך לומר שבית המשפט בארץ איננו עצמאי? בישראל מתקיים שלטון מוחלט ועריץ של בית המשפט שהוא כולו פניות ומשוא פנים, בשם “עצמאות בית משפט”.
[…] אישיים ומשוא פנים בבית המשפט – מאמר דעה זילות בית המשפט והדרדרות מעמד השופטים נוהל דחיית דיונים – הורדת נוסח מקורי בפורמט PDF […]